מרחב ציבורי-חברתי של פעם: חוזרים אל התנור המשותף
מאת אוגו לוצאטי, חרשים
אם נשאל את עצמנו ואת חברינו הקרובים על המקומות המועדפים למפגש חברתי ולבילוי שעות פנאי נקבל תשובות דומות: רבים מוצאים מקלט במרחבים הממוזגים של מרכזי הקניות, בתי קפה דומים להפליא זה לזה, או באולמות קולנוע חשוכים. כל אלה מקומות בילוי מתוכננים סביב הצריכה של כסף שמתנהלים לפי כללים הנקבעים ע"י בעלי העסקים.
קבוצת שכנים בחרשים יצרה אלטרנטיבה, שחוזרת ומסתמכת על מסורת ארוכת ימים: טאבונים קהילתים. לאורך ההיסטוריה, השימוש בתנור משותף ע"י קהילות ברחבי העולם בכלל, ובעולם היהודי בפרט הוכיח את יכולתו החברתית המדהימה ביצירת מפגש קבוע לאורך הזמן, הקשור למטרות קיומיות, תרבותיות ודתיות כאחד. התנורים, שבנייתם והשימוש בהם נעשה במשותף בגלל אילוצים כלכלים בעיקר, הפכו בכל מקום לציר מפגש חברתי חשוב בחיי היום יום של הקהילה.
הטאבון הקהילתי של חרשים
נולדתי בג'נובה שבצפון איטליה, ואפשר לאמר ששם התחיל הטאבון של חרשים. בילדותי נוכחתי בבניית טאבון אבן ובהפעלתו. לאורך כל השנים חשבתי על החוייה בגעגוים עד שלפני שנתיים חשבתי להציע להקים טאבון משותף בישוב שלי בחרשים. לשמחתי, הרעיון התקבל בהתלהבות והישוב החליט לממן את חומרי הבנייה. כעבור שנתיים, ב"לחץ" השכנים, הרגשתי שאני בשל. לכן הזמנתי את החומרים, גייסתי את החבר'ה והתחלנו את הבניה.
הבניה היתה חויה: בדרך כלל היינו מתאספים לבניה בימי שישי בבקר. לעיתים הייתי צריך לעבור בין הבתים, להעיר אנשים ולהוציאם החוצה לעבוד. שכן שלי אמר לאישתו: " לאף אחד אסור להעיר אותי בשישי בבקר, חוץ מלאוגו". נוצרה דינמיקה מאחדת ומרגשת: לעבוד יחד, להתלבט יחד ולהזיע יחד – גורם לשותפים להרגיש חלק ממשהו חיובי ובעל מטרה. הבניה הייתה חוויה מלאת שמחה והשתתפו בה הרבה תושבים מכל הגילאים. כל אחד תרם את חלקו: אם זה היה לנסוע כדי להביא חומרים, להשתתף בעבודות הבנייה, להביא כיבוד לעובדים, לצלם (ולהעלות לפייסבוק) או סתם לשבת ליד, לתת רעיונות ולספר בדיחות… החויה היתה כל כך חיובית, שכמעט הצטערנו על סיומה.
הבנייה נמשכה כאבעה חדשים, וביוני 2013 סיימנו לבנות טאבון קהילתי לגאוות השותפים הרבים לתהליך. כך נולד הטאבון הקהילתי של חרשים – הראשון מסוגו בארץ.
מלבד עקרונות בנייה מסוימים, הקשורים לצורה הפנימית של הטאבון והשימוש המושכל במסה ובידוד תרמים, כל מה שקשור למיקום, יסודות וצורה חיצונית לא תוכנן מראש והיה נתון לפירושים שונים ומגוונים אשר קבלו את צורתם במהלך הבנייה. התוצאה בסופו של דבר היא פונקציה של אופי המקום, טעם התושבים והידע המקצועי והאומנותי של הכוחות המעורבים בבנייה. לדעתי עצם עובדה שכל אחד תרם לא רק מעבודתו בבנייה אלה גם מטעמו האישי בעיצוב מקנה לטאבון שלנו, שהוא שייך לקלל, אופי אישי השייך לכל אחד ואחד מאתנו.
בסיום הבניה ערכנו מסיבה ברחוב ומאז כל יום שישי התנור מופעל ביוזמה פרטית של שכן זה או אחר. מי שרוצה להפעיל את הטאבון שולח מראש הודעה במייל לכלל התושבים וכל אחד מוזמן לנצל את "התנור הלוהט" ולהצטרף באפיית פיצה, לחם או תבשילי בשר, דגים, ירקות, ואפילו בישולים ארוכים כמו חמין או ג'חנון. המפעילים, הממתינים, העוברים, הסקרנים, הבאים לבדוק מה המצב: כל אלה יוצרים התקהלות ברחוב, מוקד התעניינות, סיבה לפיתפותים וצחוקים. כאשר מוצאים את התבשילים, לעיתים חולקים אותם במקום, אוכלים יחד וממשיכים את הערב בהרכב מתחלף סביב התנור.
פרויקט קהילתי חדש
מתוך הניסיון שנצבר בחרשים ומילמידת פרויקטים מוצלחים דומים שנעשו בשנים האחרונות במקומות שונים בעולם, קצרה היתה הדרך להקמת "טאבוני", פרויקט לבניית תנור קהילתי בכדי להציע לקהילות נוספות את החווייה המדהימה של הקמה ושימוש בטאבון. טאבוני מבקש להחזיר לאנשים חוויה שאבדה ונעלמה מחיינו בעשורים האחרונים.
מטרת הפרויקט היא לבנות טאבון אבן לשימוש של קהילת המקום, תוך הכוונת הכוחות העצמיים של התושבים ויצירת חוויה של עשייה משותפת שבה מעורבים מבוגרים וילדים כאחד. הפרויקט מתאים לישוב או לכל מסגרת קהילתית עירונית.
הטאבון מוצא במהרה את מקומו המיוחד בחיי הקהילה, הן במסגרת של אירועים מתוכננים, כמו מסיבות, חגים, קבלות שבת וכו', והן בהפעלות ספונטאניות ע"י התושבים.
לפרטים נוספים אפשר לבקר באתר www.tabuni.co.il או לפנות בדוא"ל לאוגו לוצאטי: luzzati@gmail.com
דוגמא להקמת תנור בחו"ל